למה זה לא נורא כשמשתעממים 

כשהייתי צעיר אמרתי פעם ששעמום דומה למחלת נפש .

באמירה זו התכוונתי לכך שכאשר אדם משועמם הוא מאבד את הצפון ומתקשה לרוב להשתלב בחברה ,לכן לא משנה אם אתה בן עשרים או בן שבעים תמיד חשוב להיות עסוק במשהו.

ד"ר לירז מרגלית מצטטת את  הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאור שטען כי העולם מתחלק לשניים: יש את אלו שמנסים להגיע למטרות שכולם מנסים להגיע אליהן, אבל הם עושים זאת בצורה טובה יותר, מדויקת יותר, מהירה יותר. 

הם אלו שיעשו את העולם יותר טוב, יותר חכם, יותר חזק - אבל לא שונה. 

ואילו הסוג השני של האנשים מצליח לזהות מטרות שאף אחד אחד לפניהם לא זיהה. הם אלו שיניעו חדשנות, יצירתיות ושינוי. הם אלו שמניעים את העולם קדימה. אז מה זו התכונה הזו שמאפיינת את אותם אנשים ומאפשרת להם להתבונן על העולם בדרך אחרת? אנחנו מכנים זאת - יצירתיות.

זהו נושא שהחל להיחקר בכלים מדעים לאחרונה אבל מספרים שחכמי יוון ראו ביצירתיות סוג של מיסטיקה.

נשאלת השאלה: מהן הבעיות ששעמום יוצר?

                             הבעיות ששעמום יוצר

יצירתיות מוגדרת כך: שינוי מערך החיבורים בין האלמנטים השונים. אם האלמנטים התייחסו זה לזה בצורה מסוימת, אז אדם יצירתי מסוגל להסתכל עליהם בצורה אחרת, באופן שלא התבוננו עליהם בעבר. 

לירז מרגלית מביאה כדוגמה את אפליקציית ווייז, שלקחה טכנולוגיה קיימת של ניווט באמצעות לוויין וחיברה אותה עם נתונים ומידע המגיעים מנהגים בזמן אמת.

לאחרונה התחלנו לזהות אזורים במוח שקשורים ביצירתיות, בעיקר מערכת ברירת המחדל. 

מדובר בסוג של מערכת אשר פעילה ברגע שהאדם לא מרוכז בשום דבר חיצוני, ברגע שהוא  מייצר את המחשבות והדימויים בראשו, מה שקורה בדרך-כלל במקלחת או לפני השינה. 

בעבר, נהוג היה לחשוב שהמוח שלנו מוציא אנרגיה רק כאשר אנו עוסקים בחשיבה מאומצת, כמו למשל קריאת ספר, למידה לבחינה או התרכזות בהרצאה. 

ניתן לראות כי פעולות אלו נשלטות על ידי רשת מוחית המכונה רשת הקשב הניהולי (executive attention network). אך מסתבר שכאשר הקשב מופנה פנימה, כאשר אנו במקלחת, ברמזור או חולמים בהקיץ, חלק אחר במוח, הקרוי "רשת ברירת המחדל", לוקח פיקוד על מוחנו.

לכן המתנה לכך שהאור ברמזור יתחלף אינה בזבוז זמן: זה בדיוק הזמן לחשוב יצירתי, כיוון שאז מוחנו עושה שימוש במקורות פנימיים מגוונים - שהם הבסיס לתובנות ופתרונות יצירתיים. 

ידוע למשל שהספר "ההוביט" בא לאוויר העולם כאשר ג'.ר.ר טולקין, פרופסור באוקספורד, קיבל לידיו כמות עצומה של בחינות בחופשת הקיץ. 

 בעודו בודק את הבחינות, הוא הגיע לדף בחינה שהסטודנט השאיר ריק. הוא התענג על הרגע, ומחשבותיו החלו לנדוד. 

 כך, מתוך רגע של שעמום, נולדה אחת היצירות הקלאסיות של המאה ה-20.

גם ירון לונדון טען שהוא החל לשרבט חרוזים להנאתו וכך נולדו חלק מהשירים המהווים את הפסקול הישראלי בין-זמננו.

אצל אנשים יצירתיים, מערכת ברירת המחדל מפותחת במיוחד. במצב שבו המחשבות נודדות פנימה ללא גירוי חיצוני שמסיח את דעתנו, נוצרים קשרים ואסוציאציות חדשים. חשיבה אסוציאטיבית היא קריטית עבור בני אדם, כי זה הזמן שבו אנו יכולים להתרחק מגירוי כמו מריבה שהייתה עם חבר, ומתוך המרחק לנסות להבין את הפרספקטיבה של הצד השני ולחפש פתרון יצירתי לבעיה.

דבר נוסף המאפיין אנשים יצירתיים זה שהם שמים לב לפרטים שלאחרים נראים שוליים, מכיוון שהקשב של אנשים יצירתיים מבוזר ולא ממוקד. להבדיל ממוחות אחרים, המוח שלהם מתקשה לסנן רעשים. המעניין הוא שתופעה זו מאפיינת גם אנשים יצירתיים וגם אנשים עם מחלות נפש. ההבדל בין אנשים יצירתיים לכאלו עם מחלות נפש הוא שאדם יצירתי יכול להשתלט על הדחפים האלה ולהתחבר למציאות, ולעומת זאת עבור אנשים עם מחלות נפש - הפרטים הלא רלוונטיים האלה מציפים אותם. ואכן, במבחני אישיות נמצא שאנשים יצירתיים מראים אינדיקטורים מאוד גבוהים של בריאות נפשית ויציבות מצד אחד, אבל גם אינדיקטורים גבוהים של פסיכופתולוגיה מהצד השני.

                                   כל הערוצים פתוחים

בסדרה “החברים של נאור” מגלים עמרי ווייסמן שזה לא נורא להשתעמם, וכן בניגוד למה שמצפה מאתנו החברה, דווקא אנשים המאפשרים לעצמם להשתעמם, ולא מפחדים להיות עם עצמם ועם מחשבותיהם, חושבים באופן יותר יצירתי מכאלו שלא חווים שעמום. 

המסקנה היא: תחושת השעמום יעילה לעידוד חשיבה יצירתית. 

כך למשל, באחד המחקרים שבחן זאת, קבוצה אחת של נבדקים התבקשה להעתיק ידנית מספרים מספר טלפונים, ואילו קבוצה שנייה התבקשה לקרוא בקול את המספרים. בשלב השני נמדד שטף אסוציאטיבי, כמו מציאת מספר שימושים גדול ככל האפשר לחפץ כמו כוס או מהדק. ככל שהמטלה נתפסה כמשעממת יותר (קריאה נחשבת לפעילות פאסיבית יותר מהעתקה, ולכן נמצאה כמשעממת יותר), כך הגיעו הסטודנטים לפתרונות יצירתיים יותר.

היכולת להיות עם עצמנו ועם מחשבותינו היא יכולת נלמדת. אצל ילדים שאינם רוכשים את היכולת להיות עם עצמם, השעמום הופך לפחד הכי גדול. באחד הניסויים ביקשו מסטודנטים להיות רבע שעה בחדר ללא גירויים. בחדר השאירו מכשיר שמאפשר להם לחשמל את עצמם. לאחר כמה דקות של שעמום הסטודנטים החלו לחשמל את עצמם. נראה כי הם יעדיפו להתחשמל מאשר להשתעמם.

תקופה זו, שבה הקשב שלנו מבוזר על פני מספר גירויים במקביל, גורמת לירידה משמעותית את ביכולת שלנו ליצור קשב פנימי. 

המוח האנושי עובד  עם ממוצע של שמונה עד עשרה חלונות פתוחים במקביל, 

כך למשל, עשר אפליקציות שמתחרות על הקשב שלנו, מרדדות את יכולתנו להתרכז ולא מאפשרות התבוננות פנימה.

לכן כפי שנטען בפסקה קודמת, המתנה לכך שהאור ברמזור יתחלף אינה בזבוז זמן, כי זה בדיוק הזמן שבו אנו מקבלים נקודת השקפה, שלא מתאפשרת בלהט הרגע, שבו הנוכחות הפיזית והאמוציונלית של אדם אחר לא מאפשרת מרחק מהאירוע שבו אנו נמצאים. 

ואילו במקלחת או בנהיגה המוח חווה את האירוע מחדש, ועושה שימוש במקורות פנימיים מגוונים - שהם הבסיס לתובנות ופתרונות יצירתיים.